יוגה משפחהאני מאמין שאנחנו מתקדמים בחיים ככל שאנחנו משקיעים בעצמנו, לא רק למעננו אלא גם בכדי לתת דבר מה לזולת. זה לא עניין אלטרואיסטי אלא אינטרס מובהק שלנו. מחקרים על למידה מראים שמועיל לגשת ללימוד מקצוע מסוים עם הכוונה שתלמד אותו לאחרים, שאז הלמידה יותר משמעותית ועמוקה. ואכן, מה שהביא אותי להתמיד ביוגה כל השנים היא הידיעה שכל מה שאגלה על עצמי אעביר לתלמידים וחברים.

התחום המהותי שתרגול היוגה אפשר לי להביא את עצמי אליו הוא לאו דווקא תחום הבריאות והיציבה, אלא התחום הקרוב לליבי: האבהות וההורות. איכשהו, אני יודע שאם אני עושה את המאמץ לתרגל, ועובר את הקושי הראשוני של פרישת המזרון (ראו את הפוסט שכתבתי בעניין ), אז אהיה גם אבא טוב יותר.

כשאנו מתרגלים יוגה אז פחות כואב לנו הגוף ואז מן הסתם אנו יותר סבלנים ונוכחים גם כשאנו נמצאים עם הילדים. יוגה גם מלמדת אותנו לקחת נשימה, pause, לעצור לפני שאנחנו מגיבים, דבר שגידול ילדים מזמן ללא הרף. העצירה הזאת לא תהיה ברת קיימא אם ננסה לעשות זאת באופן מכני או כשיטה שאימצנו ברמה שטחית, זה לא יעבוד לטווח ארוך. התנהגות כזו מחייבת חיבור לחכמת החיים ומחקר מעמיק שאנו עושים על עצמנו. והנה, בעיני, ההזדמנות הגדולה שיש ביוגה. כי היוגה מחברת אותנו עם חופש הבחירה. הכיצד? באמצעות התרגול אנו מגלים את המתבונן שבנו, הרואה שבתוכנו, הישות שרואה את הסיטואציה, ובוחרת כיצד להגיב.

גידול ילדים מעלה רגשות מגוונים, ומעמיד אותנו, לא פעם, במצבים שמאתגרים את הסבלנות שלנו. במצב של חוסר שינה, עומסים כלכליים ועניינים לא פתורים מן הילדות והחיים בכלל אנחנו נעשים עצבניים. מוכר למישהו? על כך שאנו מתעצבנים אולי אין לנו שליטה, אבל תגובה או פעולה מתוך עצבנות, הן בידינו ולא משנה כמה מאתגר המצב.

כשאנחנו חוקרים את עצמנו אנחנו עשויים לגלות שעצבנות היא תחושה פיזית. אבל הסיפור שאנו מקשרים לתחושה הוא עניין מנטלי. אילו שני דברים שונים לחלוטין. כשמתרכזים בתחושה ומאפשרים לסיפור לבוא וללכת, אנו מגלים, שהסיפור כל הזמן משתנה. אולי יש איזה קו מנחה, איזה תימה לדרמה, אבל העלילה לא עקבית. אז אפשר שנשאל את עצמנו האם הסיפור הוא באמת הגורם של העצבנות שלנו? האם לסיפור יש כוח בפני עצמו, או הוא תלוי באמונה שלנו כדי להתקיים ולהציק לנו?

מדיטציה היא חלק אינטגרלי מהיוגה. היא מתייחסת לתודעה או למחשבות ומחזקת את שריר המודעות של המתבונן .התנוחות של היוגה משמשות כלי בשירות מחקר המודעות הגופנית שלנו. המדיטציה היא כלי לחקור את המודעות הנפשית. בשיחות רבות עם אנשים על הנושא של מדיטציה, נתקלתי בטענה שהתמונה של הצופה המתבונן על מחשבותיו ורגשותיו נתפשת כמשהו קר ומנוכר, ללא מעורבות הלב. האומנם? נתבונן, ונתעלם, ונהיה אדישים כלפי העולם והסביבה?, אם אין מקום לרגשות נהפוך לאבן ללא רוח חיים. נהיה כמו נזירי זן שלא מרגישים דבר, לא משתתפים בעולם, לא מביאים צאצאים? איך הם יבינו מה עובר עלינו כהורים?, האם השיטות שלהם יעזרו לנו? נדמה לי שזה לא רלוונטי לחיים שלנו. אנחנו בני אדם, ואנחנו רוצים להרגיש.

לא למדתי מדיטציה מנזיר בודהיסיטי, אלא מאיש משפחה ססגוני ומלא חיים עם שתי רגליי על הקרקע. אב לחמישה ילדים, עובד ומפרנס.

כשהוא צחק הרגשתי שכל העולם רועד בתענוג ושלא אקח שוב את עצמי ברצינות לעולם. הצחוק שלו הדהד בתוכי ומילא את החלל עד כדי כך שלא היה מקום לספק וחרטה להתגנב פנימה. כששאלו אותו למה הוא מלמד יוגה, מדיטציה ומתעסק בזה כל החיים, הוא ענה,” כי ידעתי שיוגה ומדיטציה יאפשרו לי לשחק כל החיים.”

כשהוא נתקל במצבים מאתגרים, וכאבים פיזיים איתנים הוא איפשר לעצמו להרגיש את התחושות והרגשות שעלו, לא דיכא אותם, לא נלחם בהם, אלא קיבל אותם באהבה, בדיוק כאילו היו ילדיו.. הוא יכול היה לתאר אותם תוך כדי שהוא עובר אותם בלי לשפוט אותם, בלי ההיסטריה הכרוכה  ברצון שיעברו או יפסיקו.

אני נזכר בחוויה מדהימה שעברתי עם מנו, בני, כשהיה בן חמש. הוא נעקץ על ידי צירעה והפנים שלו מאד התנפחו. האוזן הייתה בגודל של אוזן פיל. כהורים היינו בהיסטריה והתקשרנו להומאופאטים באמצע הלילה. והוא שכב במיטה ורק תיאר את התחושות, הוא לא בכה או שאל מתי זה יעבור, או למה זה קורה לו. הוא רק ערך את רשימת הסימפטומים כמו מדען.

אנו מטפלים בילדים שלנו אבל הם אינם שייכים לנו. למרות שאנחנו מזדהים עם מה שעובר עליהם , אנו חייבים לזכור שיש להם את המסע שלהם לעשות בחיים הללו, לא נוכל לחיות את החיים במקומם. אנחנו צריכים לפתח איכויות של עד בנוגע לילדנו, וזה מה שיוגה ומדיטציה מאפשרות.

עדות לא חייבת להיות מנוכרת. כשהילד שלנו חס חלילה נפצע, האם יעזור לו אם אתחיל לחשוב איך זה קרה, למה לא חינכתי אותו כמו שצריך, איך אחיה עם עצמי אם משהו יקרה לו? במקרה כזה אנחנו לא חושבים על הילד, אלא על עצמנו. עלינו לגייס מידה מסוימת של קור רוח כדי להביא אותו למרפאה. המחשבות האלו יעלו, וזה בסדר. העניין הוא לא להיות מופעל על ידם.

אם ניגש לנושא של המדיטציה כהורה שמתייחס למחשבות שלו כאילו הן ילדיו השובבים , נצליח לשבור את הדפוס האגוצנטרי שמאפיין אותנו ברגיל. נוכל להסתכל על עצמנו כדמות בסרט ולאחל לה בהצלחה במסעה, ולא לשכוח לרגע שאנחנו הצופה שתמיד יישאר על משמרתו, לא משנה מה יקרה לדמות.

אז איך שומרים על עדות ובו זמנית על אהבה, חמלה, תחושה של משחק כלפי מחשבותינו כמו שאנחנו משתדלים לפתח בגידול ילדינו? הרי בנוגע לילדים שלנו ברור לנו שאם לא נשחרר אותם למסע שלהם אז אנחנו לא באמת אוהבים אותם” if you love somebody set them free.” האם נצליח להיות בעמדה כזו גם כלפי עולמנו הפנימי?

הנה תרגיל מדיטציה מודרכת שמחבר אותנו  לגישה כזאת:

פעולה:

דמו עצמכם למבוגר אחראי שיושב על הספסל ומתבונן בגן שעשועים מלא בילדים.

ישנן כל מיני אפשרויות מאתגרות, של סכנה, ריב, מתח.

אני מודט והמחשבות הולכות לכיוון שלילי, כואב לי משהו, ואני נכנס למצב רגשי קשה… בתוך זה חשוב שאזכור שבלעדי העד שבגן השעשועים המצב הרגשי הזה לא יכול להתקיים, לכן עלי לקבל כל מה שעולה, לחייך, לנכוח ולאט לאט הגלים ירגעו.

במדיטציה אין אפשרות של פגיעה פיזית, מדובר רק במחשבות בצורת מילים ותמונות שאין בהן ממש. זאת הזדמנות מעולה להיות בעמדה של המבוגר המאפשר את הכל, הטוב והרע. איננו שופטים את הדברים שהילדים מעלים וגם לא את הדברים שהתודעה מעלה, וגם לא נאחזים בהם, אנחנו נשארים מבוגר נוכח, מכיל, ואוהב.

מדיטציה הינה סוף הסבל, כי סוף סוף איתרנו את העניין. זה לא המקרה החיצוני שמכאיב ופוגע בי, אלא היחס שלי לאותו גירוי. זה הזמן לעבוד על תשומת הלב שלנו והיכולת להכיל מה שעולה, זה הזמן לקרוא לילד בשמו .

רוצים לשמוע עוד ולתרגל ? אני מעביר סדנא בקרוב ברעננה באנגלית בנושא

:Meditation, Mindfulness and Parenting

לפרטים ולהרשמה

 

סגירת תפריט