איך הגעתי ליוגה פרק א’

את היוגה פגשתי בפעם הראשונה כשהייתי בן חמש. גדלתי במונטריאול שבקנדה, וההורים שלי החלו לבקר במרכז ליוגה ומדיטציה בשכונה ליד ביתנו. הם נחשפו לעולם הזה דרך המורה למתמטיקה של אחי הגדול בבית ספר היסודי “עקיבא” של הקהילה היהודית. אמא שלי התיידדה עם המורה ריי (קרן) עוד באסיפות הורים, והשיחות על איך מתקדם הילד במתמטיקה עברו במהירות לדיונים פילוסופיים על החיים. המורה הזו באמת היתה קרן אור; בשלב מסוים היא נסעה לטיול בהודו וחזרה עם פרחים בשערות וניצוץ חדש בעיניים. היא גילתה את האור דרך היוגה בהודו. ההורים שלי התחילו ללמוד אצלה יוגה, ולי יש זיכרונות מתוקים מהביקורים שלי במרכז היוגה, שהיה בית פרטי בשכונת מגורים יהודית-יאפית בפרוורי העיר. אני עוד זוכר את הריח של הקטורת, טעם הצ’אי המתוק והתמונות על הקירות של היוגים עם הטיקות ב”עין השלישית”, יושבים בלוטוס מלא. להיכנס לבית הזה היה כמו להיכנס לעולם חדש וקסום.

באותה תקופה ממש קרה אסון במשפחתנו: אבא שלי, שהיה עורך דין, עמד לחשוף תרמית גדולה ולהעמיד פושע לדין. חברי הכנופיה של אותו פושע התנקשו בחייו של אבי ורצחו אותו. אז ראיתי איך היוגה עוזרת לאימא שלי להחזיק את הראש מעל המים. ריי המליצה לה על מורה ותיקה יותר, זלה, שהתמחתה במדיטציה. היא הזכירה לי את האורקל מהסרט מטריקס: עקרת בית יהודייה היפית עם הרבה חוכמת חיים. היא חיה במרכז שוקק חיים, שהיה סוג של קומונה, עם הרבה צעירים עם שיער ארוך וגיטרות. היה להם הרבה יותר זמן לשבת ולדבר או לצאת להליכה מכל המבוגרים שהכרתי עד אז.

במשך חמש שנים ביקרתי עם המשפחה באופן קבוע במרכז, במקביל לחיי השגרה והיומיום שהיו לי כמו לכל ילד יהודי קנדי באותה תקופה. המרכז הזה כל כך השפיע על חיינו עד שהחלטנו לנסוע למקור – להודו. בגיל 10 נסעתי עם המשפחה לאשראם בהימאליה. באשראם הדגש היה על מדיטציה, ואל תרגול היוגה התייחסו רק כאל אמצעי להכנת הגוף לישיבה במדיטציה, שהיא התרגול האמיתי להגיע להארה. בודהה, שהוא הדמות הכי מוכרת גם בעולם המערבי בתור ישות שהגיעה להארה, עשה את דרכו כך: הוא ישב מתחת לעץ הבודהי והחליט שהוא לא יקום עד שהוא לא יתגבר על הסבל. הוא לא פרש מזרון ולא עשה תנוחות יוגה, הוא פשוט ישב בלוטוס והתבונן.

בשלב מסוים הרגשתי שבדרך הזא אני בעצם מזניח את הגוף וקופץ ישר לנפש. מדיטציה זה להתחבר ליכולת להתבונן בעצמנו באובייקטיביות מלאת חמלה. תפיסת העולם הזו עזרה לי כבר להשלים עם מות אבי ועם עוד התמודדויות שהיו לי, כך שהבנתי שהכיוון של מדיטציה הוא נכון. אבל הרגשתי שיש משהו נוסף שאני צריך לגלות בעצמי.

הגוף התחיל לצעוק לי. התחילו כאבים בברכיים ובגב מהשעות הארוכות בישיבה ובחוסר תנועה. לא הבנתי למה הגוף שלי הופך למכשול בדרך למטרה. לבסוף החלטתי להפוך את המכשול – לאמצעי. פתאום תרגול היוגה הפך לדרך התבוננות והקשבה, והוא יותר מאשר רק הכנה למדיטציה. ראיתי שאפשר לשלב את ההתייחסות לגוף עם ההתבוננות המדיטטיבית. ההכרה הזו הייתה השלב שבו היוגה לא הייתה עוד רק דבר שנפל בגורלי כילד, אלא הפכה לאורח חיי כמבוגר שבוחר בתרגול היוגה כדרך חיים.

המציאות שלנו בעולם המודרני לא מאפשרת לנו לשבת מתחת לעץ עד שנבין את מהות החיים, גם אם אנחנו רוצים להיות שמחים ולהתגבר על הסבל. החיים המערביים מעודדים את טיפוח הגוף, ואילו במזרח יש נטייה לבטל את הגוף ואפילו את האישיות. המטרה משותפת לשתי הגישות: להיות מאושרים. מאז שהגעתי לארץ הרגשתי שהמסע שלי הושלם ומצאתי איזון בין הדגש על הגוף ובין הדגש על ביטולו. וזה מה שאני רוצה להעביר לתלמידים שלי: אפשר לפתח את היכולת להתבונן עם חמלה כמו שמתרגלים במדיטציה, וליישם את זה באמצעות היוגה ומחקר תנועות הגוף בתוך עולם המעשים.

סגירת תפריט